תרומה

הקהילה היא אנחנו, על כן, תרומה לקהילה, היא תרומה לעצמנו באין ספור מכפלות.

הצורך של האדם להשפיע הוא הצורך המניע סופרים, משוררים, אומנים רב תחומיים, מדינאים, מצביאים, קובעי מדיניות ודעת קהל ,מובילי שווקים הקובעים אופנה וטרנדים, וכמובן מאמנים.

בכולנו חבויה הפינה הקטנה שבלב, הבאה על סיפוקה כאשר אנו עושים הבדל ולו הכי קטן בחיי האחר, הסיפוק בלהועיל, להוציא חיוך מפנים עצובות, לשפר, לתת, לתרום.
הרגש המציף אותנו לאחר נתינה בעלת ערך לזולת, חודר לכל נקבובית ותא באופן המזין, ומרווה את צימאון החיים שבנו.

במטרה לתת ולהעניק, עלינו קודם כל למלא את חללי לבנו בכל אשר נעניק, עלינו למלא את מיכלי נפשנו.

על פי תפיסתי, נתינה באה ממקום של שפע, ממקום שיש מה לתת. והמקום של היש הוא בתפיסה שלנו את היש. השפע הוא בתוכנו, אזי אין הוא מדיד במדדים הקונבציונליים . הוא מדיד במדדים ערכיים. כלומר, אם התחלקתי עם מישהו במשהו שיש לי מעט ממנו, הרי שלמרות שכעת יש לי פחות מהמשהו הזה , הרי שבעצם הנתינה יהיה לי יותר ממשהו אחר, אזי יצאתי עם הרבה יותר ממה שהיה לי לפני שנתתי, ובכך יצרתי תחושת שפע אשר למעשה תייצר MORE OF THE SAME.

נתינה היא לרוב, אקט אישי, אינטימי, משהו שאנו מעניקים מעצמנו, לאו דווקא חומרני, או בר הגדרה מוחשית, זה יכול להיות הקשבה, תמיכה רוחנית או נפשית, זה יכול להיות נוכחות פיזית, מנטלית, זמן, אהבה, תשומת לב. נתינה נמדדת על בסיס רגשי, נתפסת על ידי המקבל כהפגנת אהבה, אכפתיות, חברות, ידידות, קולגיאליות, התחלקות ב…

תרומה, לרוב, ניתנת למדידה באופן יותר מוחשי, מדיד. תרומה באה לידי ביטוי במסגרת יותר ברורה. אם יש צורך בללמד את ילדי השכונה מחשבים, אזי יש תקציב, יש מספר ילדים, יש תכנים, יש מסגרת. אם יש צורך לתרום איבר, כסף, ציוד, שעות יעוץ, הכשרה, ועוד, יש מסגרת ברורה ומדידה אשר לתוכה אנו יוצקים את התרומה. לא תמיד התורם או הניתרם חשופים, מכירים אחד את השני, אך התרומה מתבצעת על בסיס הסכם ברור של סיפוק צורך ,לאחר הגדרתו.

אם הנתינה היא יותר ביחסים של אחד על אחד. התרומה היא כבר מקדמת אותנו ליחסים של הפרט מול הסביבה/ קהילה.

המושג קהילה = בתפיסתי, זו כל הסביבה בה אנו חיים, כלומר ENVIORNMENT = כל אדם באשר הוא, כל צומח, כל חי, כל אשר נמצא על פני כדור הארץ ומעליו. כלומר, הקהילה שלנו היא היקום כולו.
אנו והיקום אחד הם. מעשינו, מחשבתנו, רגשותנו, פעימות ליבנו, מסונכרנים עם כל היקום, מביעים ,מבטאים ומשקפים האחד את השני על כל המורכבות הטמונה בו
.
אם נגביל את עצמנו אל קהילה אחת בלבד , כגון משפחה, או קבוצה קטנה של חברים, או קבוצה של בוגרים , או קהיליית בעלי מקצוע כזה או אחר, או כל קהילה אחרת. אנו למעשה, חוסמים את עצמנו מלפגוש את כל שאר היסודות המרכיבים אותנו עצמנו. אנו מונעים מעצמנו צמיחה ויותר מזה, אנו מונעים מעצמנו את השפע האדיר הקיים ביקום.

זה מזכיר לי תקופה בחיי, הייתי אז בת 10, בארץ הייתה תקופת צנע ולכולם פשוט לא היה, היינו חיים על הקצאת מזון, או טובות הנאה של קשרים מזינים. החיים אז התנהלו על מנועי הישרדות, פוסט מלחמה"ע השניה, פוסט שואה ומדינה שחגגה בר מצווה.
היו לי חברות אשר התארחתי בביתן, וזה תמיד הדהים אותי מחדש, למרות שכל המשפחות חיו על אותו סל קניות, על אותו תקציב ממשלתי, כל משפחה התייחסה למצבה הכלכלי לחלוטין שונה. ה – STATE OF MIND – שיחק תפקיד מרכזי.
היו משפחות אשר בביתן תמיד התארח היש, ובבתים אחרים התארח האין. זה היה ניכר בשפת הגוף, בשפה הנאמרת, בברק בעניים, באווירה בבית, בכלים, בלבוש בכל ההוויה המשפחתית. האין היה וגדל, והיש הלך וגדל. מאותה נקודת מוצא, מאותו משאב בסיסי, אותו גודל משפחה, אותה הקצאה, אותו רקע.

מהו למעשה השפע?

השפע הוא בתוכנו, השפע הוא אותו מכלול המרכיבים, המכילים את כל אותם הנכסים והאוצרות הטמונים בנו. והדרך לשפע היא להכיר בהם, לזהות אותם, לקבל להוקיר ולהודות. כי למעשה, כל אשר אנו שואפים אליו, שואף אלינו בחזרה, כל מה שאנו רוצים בו הוא כבר למעשה שלנו. העניין הוא שאין לרבים מאתנו את היכולת לזהות ולנכס את הלך הרוח הזה, לעצמם.

אני מגדירה זאת TO BE IN AN ATTITUDE OF GRATITUDE , כלומר תמיד לראות את היש ולהוקיר תודה עליו, ולא חשוב עד כמה הוא קטן, ברגע נתון זה.

כאשר אנו נמצאים בעמדת הוקרה והודיה זו, אנו מתחברים לשפע הבלתי נדלה, הלב שלנו מתרחב, ואז גם הנתינה שלנו באה ממקום נקי, ועימה התרומה.

מאחר ואין ביקום הפיזי והרוחני ריק – וואקום, לא ניתן להכניס משהו למקום שאין בו מקום. על כן, אין זה אפשרי לקבל משהו , מבלי לפנות לכך מקום, לתת , לוותר.

ויתור ונתינה יתהוו רק ממקום של שפע, מאמונה כי יהיה לנו עוד הרבה מזה, יותר מזה, או אחר ויותר. אמונה זו היא תולדה של האמון שלנו ביכולות שלנו, בנכסים הפנימיים שלנו, בשפע הפנימי שלנו בשפע שביקום, שבסביבה, שבקהילה.

לעיתים הצורך להיאחז בכל אשר לנו, מונע את ההנאה ממנו, משום שננווט את האנרגיות שלנו בלהיאחז במקום בליהנות מזה. וההנאה והסיפוק הגבוהים באים משיתוף בכל אשר לנו, עם הקהילה.

לקהילה יש תפקיד מרכזי ביסודות השפע.

הקהילה למעשה משרתת את מרכיב הוואקום, הריק, הקהילה היא החלק במעגל החיים המשמש אותנו ליצירת אותו וואקום, בשרשרת מחוללת השפע.

שרשרת השפע מורכבת ממספר לולאות התלויות האחת בשניה:

אני = היכולת שלי להיות נאמן לעצמי, היכולת שלי לתת אמון מלא בנכסים והאוצרות הגלומים בי, ממקום של יכולת קבלה ונתינה באופן הדדי.

הקבלה = היכולת שלי לקבל, להוקיר תודה, מעמדת ותחושת שפע והודיה .

הנתינה = היכולת שלי לתת ולוותר. מתוך תחושה של שפע, של יש של חדוות הנתינה. תוך יצירת הוואקום אשר יכיל את החדש , אותו נזהה , נקבל ונוקיר.

אפקט המראה = ההשתקפות של עצמנו דרך הסביבה – קהילה, כמקור השפע, מזמין עוד ועוד שפע, MORE OF THE SAME .

הסביבה/ קהילה ואנו, אחד הם, ועל כן, כל תרומה, או נתינה, חוזרת אלינו דרך אפקט המראה תוך השתקפות של מי שאנחנו, בעת הנתינה/ תרומה. – הסביבה תמיד, ואני מדגישה, תמיד, תשקף את עולמנו הפנימי, על כל פניו, צבעיו ומורכבותו. (דוגמא נפלאה לכך, סדנאת הסוסים של מאיר וייצ'נר, "אימון באמצעות סוסים", שם אנו עדים כיצד הסביבה, במקרה זה, הסוסים, משקפים את עולמנו הפנימי)

החיפוש אחר הסימטרייה וההדדיות ביננו לבין הסביבה, תמיד יתקיים. אך לא תמיד בא לידי ביטוי בזמנים תואמי אירוע.

אנו התברכנו ביותר כשרון, ידע ויכולת ממה שאנו יכולים לדמיין לעצמנו, ויותר ממה שאי פעם ניתן לו ביטוי בפועל. תפקידנו הוא לפתח ולגדל זאת ככל האפשר בתקופת חיים קצרה זו. ככל שנקדיש לכך , ככל שנכיר בכך, אצלנו ואצל הזולת, אנו ניגע בשפע שבתוכנו ועל כן גם בשפע הקיים בכל קהיליית היקום כולו, והקהילה ואנו נהנה מכך באופן הדדי.

אם הנכם חשים שאין לכם מספיק, מן הסתם אינכם נותנים מספיק.
אם הנכם חיים בתוך האין, מן הסתם תזמינו את כל שפע האין הקיים.
אם תתחברו לכל מה שיש לכם ובכם, ותעצימו את רגשות ההכרה, ההערכה והתודה עליהם, מן הסתם יהיה לכם הרבה, הרבה יותר מאותו היש.

ובינתיים, תתחברו לקהיליית היקום הבלתי סופי/ סליחה, אמרתי יקום ? לא ,התכוונתי קודם לקיום הבלתי סופי, ומשם לשפע אין קץ ומשם ליקום = כלומר לקהילה, תתחילו לרוקן 🙂 , כלומר לייצר וואקום, ומפה תמריאו אל המקומות שלא העזתם לחלום עליהם.

בחום,
שרה ארבל
(c) שרה ארבל 6002