חירות

משה, האיש, המנהיג, המאמן, החולם והמממש.

בהשראת חג החירות, ברצוני להעלות את דמותו של משה, האיש, המנהיג, המאמן, החולם והמממש.

אני מאמינה, כי חירות – חופש הוא משחק הרבה יותר גדול מכוח, כוח תמיד יהיה התוצאה של הדברים עליהם יש לנו את היכולת לשלוט, לעומת החופש בו נזכה, כשנשחרר את הדברים עליהם אנו שולטים, ונוותר על הצורך בשליטה.
ככל שנשאף לשלוט, כך נאבד חופש, וככל שנוותר ונשחרר את הצורך הזה, כוחנו ילך ויתעצם ותחושת החופש תגבר.

על כן, העבדות היא של אלה המשתעבדים לצורך שלהם בשליטה, והחירות היא של אילה אשר אינם תלויים בדבר, אינם משועבדים לסיפוק צורך זה .

פרעה עם כן, מסמל את תפיסת הכוח והשליטה, משה הוא סמל החירות.
עם ישראל בזמן נתון זה בהיסטוריה, מסמל באופן מאד נאמן את האדם המתלבט, בין הגדרה עצמית של עצמו, לבין הגדרת האחרים אותו, בין שיעבוד לחירות. האדם הנמצא בתחילת המסע שלו, החווה רמת תסכול גבוהה, מוכנות לשינוי, ופחד ממנו. יציאה למסע של גילוי עצמי, דרך הצרכים והערכים שלו, נושא ונותן עם הקושי להחליט, לבחור, לכאן או לכאן, בין חרות ועצמאות לבין עבדות ושעבוד. ובסופו של תהליך היציאה אל החופש, אל ההגדרה והזהות העצמית שלו, אל החירות.

דמותו הססגונית של משה מרתקת אותי ביותר. דמות המצטיירת תחילה כתוקפנית , כשהוא תוקף את אחד המצרים באתר הבנייה , ואחר כך כחנון חדל אונים כשהוא מפגין את חולשותיו ומומו מול השליחות הגדולה , ואחר כך,מנהיג, אסטרטג , טקטיקן, איש שיווק מעולה, ואיש חזון ורוח אשר מעביר את עמו ואת עצמו מסע מדהים, המסתיים בכך שהוא נשאר בשער ולא עובר דרכו.
משה הופך לאב הרוחני של היהדות, הנצרות והאיסלם – האיש המטביע את חותמו ואת מורשתו לאלפי בשנים.

כשאני מנסה לנתח את מערכת היחסים של משה עם אלוהים, אני רואה דיאלוג בלתי פוסק של עימותים, של משאים ומתנים, של מבחני מציאות בלתי פוסקים ושל אתגרים, יעדים ומטרות ההולכות ועולות מדרגה שלב אחר שלב. אם נתבונן דרך עיני המאמן, אני תוהה, מי אימן את מי כאן? אלוהים את משה או אולי להפך?…….. הרי משה כל פעם משנה את עמדתו, ביחס ישיר לאתגר אותו הוא מציב לאלוהים, ומי שחובת ההוכחה חלה עליו, זה למעשה אלוהים. הוא רוקד עם אלוהים את ריקוד האימון המוכר לכולנו.
פעם, הוא בוחר להצטייר כחלש, בעל מום, ולעומת זה, הוא גם מפגין יכולות לא מבוטלות , הוא לא קופץ על התפקיד שאלוהים מציע לו, הוא לא שש כל כך מהר לעשות כדברו, הוא מתווכח, הוא חולק על דעתו, הוא מבקש סימנים, הוכחות, נסים ונפלאות, מכות וחמלות, הוא לא מוכן להתפשר על דיבורים בלבד, הוא דורש מעשים ורק עם מבחן המציאות אותה הוא בוחן ללא הרף, הוא מוכן לקחת את שרביט המנהיגות, והשרביט הזו, כשהיא בידיו, היא רכה, מתפתלת, ולפעמים גם מפליאה בביצועיה.

בתחילת התהליך, כאשר העם המדוכא קורא קריאות שבר, ומגיע לרמת תסכול מאד גבוהה, מגיע משה עם שליחות ברורה לשחרר את עמו מהמצב הקשה. העם מבין כי עליו לעשות החלטה גורלית ביחס לעתידו. ולמרות הסבל, אין העם ממהר כל כך לשנות את מצבו, על משה לעמול קשה במטרה להוכיח לעם כי יש דרך לצאת מן המצב הקיים. כאן יוצא משה עם קמפיין פרסומי ושיווקי לא מבוטל, הסלוגן שלו הוא:
"שלח נא את עמי" סלוגן שמשמש עד היום- LET MY PEOPLE GO -.
העם, אשר רמות התסכול שלו גברו, הבין שהאלטרנטיבה שמציב להם משה, היא הבחירה הנכונה להישרדותם.
יחד עם זאת, כאשר סכנת ההישרדות חלפה, זיכרונות סיר הבשר החלו להפעיל את בלוטות הרוק .
בשלב זה, משה מבין כי המודם ההשרדותי עליו נשענו טיעוני היציאה, לא יחזיק מים זמן רב. העם התחיל לשכוח את אשר ברחו ממנו, ולהפנים את הקושי של המציאות החדשה, אשר מתוך זיכרון מעומעם נתפסה כיותר קשה מקודמתה. בשלב זה משה פונה למקורות אשר מלווים אותו לכל אורכו של המסע, "האלוהים", בבקשה לספק לו זריקת דבק ארוכת טווח להמשך המסע.
משה, אשר גדל והתחנך בתנאי שפע וחופש, יודע לאן הוא מוביל את עמו, הוא רואה את החזון, הוא מובל על ידו, הוא חווה אותו בכל רמ"ח אבריו, אך העם אשר לא ידע חופש ושפע לדורותיו, מאבד מהר את אמונו בחזון וממאן להתמסר לתהליך.
אם עד עכשיו היו הוכחות שחיזקו את אמונתו של העם בגורם חיצוני, הרי שכאן לראשונה העם נדרש לפנות אל עצמו לאתר שם את נקודות החוזקה של עצמו, ולחזק את אמונתו בעצמו . משה מגייס את עשרת הדברות, כגורם מכתיב, אך מגבש, יוצר מסגרת של ציפיות וחוקים, אך יתרה מזאת, עשרת הדיברות למעשה מהוות לראשונה את ההגדרה העצמית של העם, את מערכת הערכים אשר מגדירה לא רק את המארג החברתי, אלא את המבנה האנושי בתוך הקבוצה, את ה DNA , מחדש. יחד עם זאת זהו מצע דמוקרטי לחלוטין, המאפשר את חווית הבחירה, אין אילה חוקים חד צדדיים, אלא המלצות להתנהגות והתנהלות שיש עונש בצידה, אך עדיין הפרט הוא אשר יפר אותם ויוענש, או יכבד אותם ויכובד. אין החוקים האילה חלים על כל העמים דאז, אלא, רק על הקבוצה הזו, ובכך היא נבדלת, נבחרת, נפרדת מן האחרים , החוקים שומרים עליהם מפני עצמם ועל כן הם באים לשרת אותם. זהו הסכם של הדדיות בין שני הצדדים. WIN WIN .
החוקים החדשים מפגינים אהבה, חמלה, אחדות, כבוד, הערכה, שותפות, חברות, סלחנות, ויתור. כמו-גם, עלות מול תועלת, חטא ועונשו.
אין ספק כי כל אילה עונים על הצרכים הבסיסיים של האדם באשר הוא. לא פלא כי עשרת הדברות הפכו לקוד האתי האוניברסלי.
עם השגת המטרה, עם מימוש החזון, משה, המנהיג האולטימטיבי, אשר כוח ממנו והלאה, עושה את הויתור הכי גדול, הוא לא זוכה ליהנות מפרי חזון שטיפח במשך 40 שנה, הוא משחרר את החזון, ואת התוצאות שלו. מה שהנציח אותו לדורותיו, היה המסע ולא המטרה אליה שאף.
דרכו של החץ אל המטרה, מותנית בעוצמת הדריכות והפיקוס בעת השחרור שלו מן הקשת, המסע שהחץ יעשה אל המטרה אינו תלוי בנו, אין לנו שליטה עליו, אם ננסה לאחוז בו ולו לשניה אחת, נסיט אותו ממטרתו . הדרך אל המטרה, היא דרך החופש.

כמה נפלא המסע המרתק הזה.

שיהיה לכם חג חרות תשס"ו שמח.

שרה ארבל